אודות
כרמלה רמתי היא פסלת שהבשילה לאט, והחלה לעסוק בפיסול בצורה מקצועית רק לאחר קריירה ארוכה בתחום החינוך לילדים. באמצעות פיסול, לרוב בקנה-מידה קטן, כרמלה מנסה להרהר בסוגיות שנוגעות בהיותה אישה, אם וסבתא: גוף האישה, זוגיות, אהבה ואמהות.
את דמויותיה, כרמלה יוצרת תחילה מחומר. היא מעצבת, מעבה, גורעת, מכופפת ומחליקה. את התוצאה הסופית היא יוצקת בדרך-כלל בברונזה, לעתים גם באבן שנטחנה עד דק כדי שתוכל לשמש כחומר יציקה. הדמויות הן, כאמור, דמויות נשיות, ונוכחותו של גבר ביצירתה מתקיימת רק בזיקה לאישה שכנגדו. הנשים האלה הן חופשיות, נועזות, בטוחות בעצמן. כשהן לבדן, אין בהן מאומה מן הבדידות או השעמום; הן שוכבות להן להנאתן, או מפקירות את גופן העירום לשמש, או עוסקות בפעילות גופנית על גבול המחול הפרטי.
הפסלים המורכבים ממספר דמויות, מתמקדים במשולש ההתייחסות הראשוני והקרוב של האישה, עפ"י כרמלה רמתי: בן הזוג, הילד ונשים אחרות. היחסים עם בן הזוג והילד מתוארים כסימביוטיים, בלתי ניתנים להפרדה, צומחים זה מזה ועוטפים זה את זה. בפסל "הנשיקה" (2002), למשל, הגבר והאישה חולקים את אותן הזרועות, ואילו בפסל "אם וילד" (2001), הילד טבוע בגופה של האם, כמעט כמו העובר ברחם האישה בפסל "התעברות" (2004). נשים אחרות, לעומת זאת, הן חברות קרובות ושותפות-גורל. הפסל "מחווה למאטיס" (2005) מתאר אותן כדומות מאוד, עד כדי זהות, אוחזות זו בידי זו ליצירת מעגל מושלם, סמל לאחווה והרמוניה.
שתי קבוצות פסלים נוספות עומדות גם הן במרכז יצירתה של האמנית: חיות (לרוב ציפורים) וילדים. הציפורים מסמלות את החופש, היכולת לחלום, לפרוש כנף ולעוף אל מחוזות-חפץ נפשיים. בפסל "חיזור" (2004), המתאר חיזור בין שני יונים, הן גם מטאפורה לאהבה בין בני זוג, המחשה פלסטית לביטוי "אוהבים כמו זוג יונים". בפסלי הילדים באים לידי ביטוי התום ושמחת החיים. סמל המעגל, השלמות וההרמוניה, מופיע גם בהם ("שובבות", 2002, "הקפיצה", 2002), יחד עם השאיפה להגביה עוף ("השמים הם הגבול", 2004).
מבחינה סגנונית, כרמלה עוסקת בפיסול פיגורטיבי, תיאורי, כזה המספר סיפור. ניתן להבחין במעבר הדרגתי בין תיאור נאמן למציאות, בפסלים המוקדמים, לבין תיאור מופשט יותר, בפסלים המאוחרים, כזה המוותר על הפרטים המזהים לטובת המחווה, התנועה הדינמית והזרימה. אך לא מדובר כאן בתהליך חד-כיווני, מן הפיגורטיבי אל המופשט, כפי שאיפיין אמנים רבים במאה השנים האחרונות, שנות המודרניזם באמנות. זהו ביטוי להלכי רוח שונים, ולחיפוש מתמיד אחר דרכי הבעה שונות בחומר. לא מן הנמנע כי התנועה הזאת, הלוך וחזור, בין שני הקטבים של הפיסול, זה הקרוב לריאליזם וזה הקרוב להפשטה, תאפיין את פסליה של כרמלה רמתי בעתיד.
